משאב במחסור

מתוך אנציקלופדיה, המכון למדעי כדור הארץ, האוניברסיטה העברית

(הבדלים בין גרסאות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Benmoshe Nir (שיחה | תרומות)
(דף חדש: העולם צמא למים: המים מצויים אמנם בשפע על פני כדור הארץ, אולם לדאבוננו מרביתם אינם ראויים לשימוש האדם. מ...)
מעבר להשוואת הגרסאות הבאה ←

גרסה מתאריך 13:56, 19 במאי 2009

העולם צמא למים: המים מצויים אמנם בשפע על פני כדור הארץ, אולם לדאבוננו מרביתם אינם ראויים לשימוש האדם. מי האוקיינוסים (97.2% מכלל המים בעולם) מלוחים מדי, הקרחונים (2.15%) קפואים, את אדי המים שבאטמוספרה (0.001%) ואת רטיבות המים בקרקע (0.005%) אי אפשר להפיק, ויתר מקורות המים המתוקים והזמינים, זוהמו או הומלחו באתרים רבים. המים הראויים לשימוש האדם הם איפה רק מי אגמים ונהרות ומי תהום שלא הומלחו ולא זוהמו. סקרים נוספים מלמדים שהמים הראויים לשימוש הם כ 0.25% מכלל המים שעל פני כדור הארץ. עוד מתברר שמכלל המים הראויים לשימוש האדם, מי התהום הם יותר מ - 97%, והיתר הם מי אגמים ונהרות. לפיכך סביר היה להניח שמי התהום הם המרכיב הגדול באספקת צורכי האדם בהשוואה למים העיליים, אך בפועל אין הדבר כך מכיוון שהמים העיליים מתחדשים בקצב גבוה יותר, כמו שיובהר להלן.

המשאבים הטבעיים הקיימים בעולם נחלקים לשני סוגים: משאבים "מתחדשים" ומשאבים ש"אינם מתחדשים". החמצן לדוגמה הוא משאב מתחדש. אף על פי שיצורים חיים צורכים אותו בתהליך הנשימה, הוא מתחדש בהתמדה בתהליך ההטמעה (הפוטוסינתזה). לעומתו, הנפט (כמו גם מחצבים אחרים), הוא משאב שאינו מתחדש בהשוואה לקצב שהוא נצרך בו, ולכן הוא עתיד להיגמר בתוך עשרות או מאות שנים. למזלנו, המים הם משאב מתחדש מכיוון שמחזור המים בטבע הוא תהליך תמידי. לפיכך פוטנציאל המים הזמין לשימוש האדם ראוי שיחושב לפי כמות המים המתחדשת במאגרים בכל שנה, ולא על סמך נפח המים הכולל במאגרים. מכאן שהמים העיליים, המתחדשים בקצב גבוה יותר ממי התהום, הם המרכיב הגדול בסיפוק צורכי האדם.

לפי ההערכה המקובלת (La-Rivier, 1989), כמות המים הכולל הזורמת מהיבשה אל הים בכל שנה, הן בזרימה עילית והן בדליפה ממי התהום, היא כ - 40,000 ק"מ מעוקבים. את מרבית המים אי אפשר לתפוס מכיוון שהם זורמים לים בשיטפונות עזים, או שהם זורמים באזורים לא מאוכלסים. ההערכה המקובלת היא שכמות המים המתחדשת והזמינה לניצול בשנה ממוצעת היא כ - 9,000 ק"מ מעוקב. כמות זו היא כמות עצומה ועשויה לספק את כל הצרכים של עשרות מיליארדי בני אדם. אולם בפועל חלק ניכר מהעולם צמא למים כי חלוקתם על פני הגלובוס אינה אחידה. יבשת אפריקה היא דוגמה קיצונית, שהרי בג'ונגלים במרכז היבשת השמים לא פוסקים, ואילו בצפון היבשת ובדרומה מצויים המדבריות היבשים - הסהרה בצפון, והקלהרי בדרום. בעולם מצויות ארצות עשירות במשאבי מים ודלילות באוכלוסייה (סקנדינביה למשל) בצד ארצות הסובלות ממחסור במים בהן אוכלוסייה צפופה (המזרח התיכון).

במשך הזמן הולך וגובר המחסור במים מכיוון שאוכלוסיית העולם מתרבה בהתמדה, וביקוש המים בעולם המודרני לשימוש עירוני, חקלאי ותעשייתי הולך ומתרחב. כשהביקוש למים עולה על הכמות המתחדשת במאגרים, בני האדם ממשיכים בדרך כלל לשאוב ומפלסי המים במאגרים הולכים ויורדים. תופעה זו, הנקראת שאיבת יתר, היא אחד המאפיינים הבולטים של העולם הצמא למים. שאיבת יתר, הן במאגרי מים עיליים והן ממאגרי מי תהום, נעשית באזורים נרחבים באמריקה ובאסיה, ויש המכנים אותה "כרייה". כרייה הוא מושג הלקוח מעולם המחצבים שהם משאבים בלתי מתחדשים. הכוונה בשימוש במושג זה היא להדגיש את הסכנה שגם מים עלולים להפוך משאב בלתי מתחדש. כריית מים מלווה בדרך כלל בנזקים משניים של המלחה ופגיעה אקולוגית, ובמקרים קיצוניים הנזקים הם נזקים שאין להם תקנה. הפקת המים באגן ההיקוות של ימרת ארל ברוסיה היא דוגמה קיצונית. ימת ארל הצטמצמה לממדים זעירים בהשוואה למצבה הראשוני, והנזקים האקולוגיים היו חמורים מכיוון השימה הומלחה.

ארגון האומות המאוחדות בדק את ההיצע ואת הביקוש למים מתוקים בעולם ובחן כיצד ממדים אלו משתנים במשך הזמן (Raskin et al., 1997; Shiklomanov). המסקנה העיקרית הייתה שבהלך המאה העשרים גדל הביקוש למים לפחות בקצב כפול בהשוואה לקצב גידול האוכלוסייה. עוד נמצא שכיום שליש מאוכלוסיית העולם מתגוררת באזורים שיש בהם מחסור במים, והתחזית היא בשנת 2025, שני שלישים מאוכלוסיית העולם יחיו בתנאים של מחסור במים.


זיהום מקורות מים: מחזור המים בטבע משמש גם מנגנון טיהור עצמי של האוויר והיבשות. מי הגשם הנקיים קולטים את הזיהום המרחף באוויר ושטפים אותו אל היבשת, וכך האוויר מתנקה בהתמדה. המים ממשיכים בזרימתם מהיבשות אל האוקיינוסים ושוטפים בדרכם פסולת טבעית ומלאכותית. הן במהלך זרימתם בערוצי הנחלים והן בזרימתם בתת הקרקע. כשצפיפות האוכלוסייה על פני כדור הארץ הייתה נמוכה וכושר ייצור המזהמים היה נמוך, הייתה מערכת הטיהור העצמי יעילה, והפסולת (הטבעית והמלאכותית גם יחד) נשטפה, נמהלה, התפרקה באמצעות חיידקים ובסופו של דבר נעלמה. כך הגנה על עצמה המערכת האקולוגית מזיהומים.

מאז המהפכה התעשייתית עלה עומס המזהמים על יכולת הטיהור הטבעית, ומזהמים החלו להצטבר. ככל שעבר הזמן, הצטברה הפסולת באגני ניקוז עיליים ותת קרקעיים רבים. כיום, מרבית האגמים הגדולים בעולם סובלים מזיהומים וסביבתם האקולוגית נפגעה (אחירון פרומקין, 1995). הזיהומים שנשטפו לימים ולאוקיינוסים זיהמו חופים וימים ופגעו במגוון רחב של יצורים. יותר מהפגיעה הישירה במערכת האקולוגית, הגבירה הצטברות הזיהום את המחסור במים. בעידן המודרני יש לדאוג לכמות מספקת של מים לא רק באזורים צחיחים, אלא אף באזורים העשירים במשאבי מים יש לדאוג לאספקת מים באיכות הראויה לשימוש.

במאה העשרים החמירה בעיית הזיהום מכיוון שכמויות המזהמים גדלו, מגוון החומרים המזהמים התרחב, וגם קצב כניסתם למערכת האקולוגית גדל מעל ומעבר ליכולת הסילוק הטבעית והמלאכותית גם יחד. החומרים שניתן לזהות במקורות המים כוללים: תרכובות אורגניות סינתטיות, פחמימנים, קטיונים ואניונים אי-אורגניים, גורמי מחלות וחומרים רדיואקטיביים. חומרים אלו שונים זה מזה במידת יכולתם להתמוסס במים. חומרים סינתטיים רבים מתמוססים באטיות והחיידקים אינם מפרקים אותם בקלות, ומכאן שעמידותם במערכת הטבעית היא לאורך ימים. פסולת רדיואקטיבית, רעלים מסוכנים ודליפות דלק הם דוגמאות לזיהומים שעלולים להישאר בהידרוספרה למשך אלפים, רבבות ואולי מאות אלפי שנים.

את תהליכי הזיהום מחלקים בדרך כלל לקבוצות משנה בהתאם לדרך שהגיעו המזהמים אל מקורות המים(Fetter, 1993):

א. חומרי זיהום המוחדרים לתת הקרקע או המפוזרים על פני השטח במודע ובאופן חופשי. כמו: בורות ספיגה שמתנקז אליהם ביוב ביתי, קידוחים שמחדירים אליהם חומרים לא רצויים כדי לסלקם, מי השתייה שבתוכם חומרי דשן או חומרי הדברה, מלח המפוזר על כבישים לצורך המסת קרח, מי שפכים המטופלים באופן חלקי ומשמשים להשקיית שדות חקלאיים, או עשן הנפלט מכלי תחבורה או ממפעלים ונשטף לקרקע על ידי הגשם. הסכנה היא שחומרים אלו עלולים לנדוד באיטיות ולהגיע למקורות מים מתוקים ולזהמם.

ב. חומרים המאוכסנים על פני הקרקע או בתת הקרקע ודולפים שלא בכוונה ובלי שנדע על כך. כמו מזבלות לפסולת ביתית או תעשייתית, בריכות לאגירת נוזלים מסוכנים (שאנו מעוניינים בהתאדותם), מיכלים לאגירת דלק, חביות שבהם חומרים מסוכנים או חומרים רדיואקטיביים, ערימות זבל של בעלי חיים באיזורים חקלאיים, ערימות חומרי חציבה, וחומרים המשמשים לבנייה (אספלט). אף על פי שאחסון החומרים נועד למנוע מהם להגיע אל מקורות המים, הסכנה היא שהחומרים ידלפו ממקום אחסונם מבליה או מתאונה. בדיעבד מתברר שכל מערכת אחסון היא מעין "פצצת זמן" כי היא אפשר למנוע את תהליכי ההתבלות לאורך ימים.

ג. מקורות זיהום טבעיים שחדרו לתת הקרקע בעקיפין, בגלל פעילות האדם. כמו מי אגם מזוהם או מי ים מלוחים שחדרו למי התהום המתוקים בגלל שאיבת יתר של מי התהום, או להיפך, כשמי תהום מזוהמים חדרו לאגם נקי בגלל פעילות האדם.


ההגנה על מקורות המים: מקורות מים מזוהמים גרמו למגיפות לכל אורך ההיסטוריה. מתברר שמגיפות שהתפשטו עקב שתיית מים מזוהמים הביאו לתמותה רבה בעולם, יותר מכל המלחמות גם יחד. ההתפתחות המדעית שהביאה לאיתור החומרים המסוכנים, ההתפתחות הטכנולוגית שהביאה לפיתוח מכשירי מדידה מדויקים והמודעות הצבורים שהביאה להגברת ההיגיינה - כל אלה הצעידו את האנושות צעדים רבים קדימה ועתה ניתן להילחם ביעילות בזיהום המים.

כדי לשמור על בריאות הציבור ולהבטיח את איכותם הטובה של מי השתייה המסופקים לאזרחים, הוגדרו תקנים לאיכות מים. החוק במדינות העולם המפותחות אוסר אספקת מים שאינם עומדים בתקני האיכות. כמה ארגונים בינלאומיים מפרסמים קווים מנחים לאיכות מי שתייה והם מתעדכנים בהתמדה: ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization, WHO), הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (U.S. Environmental Protection Agency, USEPA), וקהיליית השוק האירופאי (Europe Economic Community, EEC). התקנים של ארגונים אלו טובים ומקובלים למרות חומרתם. תקנים אלו מבוססים על מחקרים וסקרים רבים.

המאבק להגנת מקורות המים בעולם גובר ככל שהתודעה הציבורית לאיכות הסביבה מתפשטת, וככל ששיתוף הפעולה בין המדינות מתחזק. מטרתו הראשית של המאבק היא להפסיק את הכנסת המזהמים לסביבה בכלל ולמקורות המים בפרט. גופים שונים נרתמו לפעילות ציבורית - פוליטית - משפטית בתחום זה ונזקפות להם הצלחות רבות. המטרה השנייה של המאבק היא לעצור את המשך התפשטות המזהמים שכבר חדרו למאגרי המים, ובמידת האפשר אף לשקם את מקורות המים המזוהמים. במהלך 20 השנים האחרונות יצאו לפועל פרויקטים רבים לשיקום אתרים מזוהמים. הניסיון הוכיח שדרושים תקציבי עתק וגם אז לא תמיד הפרויקטים מסתיימים בהצלחה מלאה. שיקומם של נהרות ואגמים הוא מבצע מורכב ומסובך, אך באופן יחסי הוא פשוט יותר לביצוע בהשוואה לשיקום מאגרי מי התהום משום שקצב הזרימה בתת הקרקע הוא איטי. השיקום דורש את פירוק המזהמים באמצעות תהליכים ביולוגיים, והאצת תהליכים אלו בתת הקרקע קשה יותר.

המדינות המפותחות יכולות להקדיש משאבים אנושיים וכספיים לשימור הסביבה ולשיקומה. אולם המדינות המתפתחות, באופן טבעי, מעמידות בראש סדר העדיפויות את פיתוח התשתית ואת ניצול אוצרות הטבע, ולפעמים על חשבון שימור הסביבה ושימור מקורות המים. האסטרטגיה המומלצת עבורן היא פיתוח בר קיימא. במילים אחרות, ביצוע פעולות הפיתוח באופן שהפגיעה בסביבה תהיה מוגבלת והנזקים לא יגדלו בהתמדה, ומקורות המים יוכלו לשמש אף את הדורות הבאים.

כלים אישיים