פוספוריט

מתוך אנציקלופדיה, המכון למדעי כדור הארץ, האוניברסיטה העברית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 פוספוריט

איור 1: גביש אפטיט ענק (R.Weller, 2010)
איור 1: גביש אפטיט ענק (R.Weller, 2010)

פוספוריט הוא סלע משקע ביוגני זרחתי (שובאל, 2011) המופיע בעיקר בצבעי לבן, צהוב או חום בהיר (שילוני, 1967) ומורכב מגבישי אפטיט (איור 1) - (Ca5(PO4)3(F,Cl,OH זעירים, סילט, חימר ולעיתים נדירות גיר או חול. סלע הפוספוריט עצמו חסר מבנה גבישי מוגדר (Twenhofel, 1950). רוב הזרחן מקורו ברקמות ושלדי אורגניזמים אשר מאספם על הקרקעית יצר תמיסות אמוניות שהובילו לשקיעת קלציום פוספט - זרחת סידן (שובאל,2011 ;  Twenhofel, 1950). הואיל וכך, סלעי פוספוריט מכילים לרוב מאובני אדרות ושיני דגים לרבות שיני כרישים. כמו כן, בעלי ערך כלכלי בייצור דשנים וחומצה זרחתית (שובאל, 2011).

<span style="font-size: 12.6000003814697px; line-height: 20.1599998474121px; background-color: rgb(249, 249, 249);" />



(בושינסקי, 1969) סקר מחקרים קודמים לגבי היווצרות פוספוריט: ראשית, ניסיון להסביר את מנגנון היווצרות הפוספוריט הקירטוני על ידי זרחן הנוצר בפעילות געשית משמעותית ומושקע באזורים שכנים. מרחקן של חלק מהופעות הפוספוריט מכל מקור וולקני מקשה על סברה זו. בנוסף, נגרס כי מקור הזרחן בפעילות הידרותרמלית אשר מספקת כמויות זרחן גדולות וכן טמפרטורות גבוהות אשר תורמות להתמוססות הזרחן במים. תיאוריה זו, גם היא, הופרכה לאחר שהתגלה שזרחן הנוצר בפעילות הידרותרמלית מתקבל בריכוז נמוך. מעבר לכך, פעילות הידרותרמלית מאופיינת גם באלומיניום וברזל אשר אינם קיימים כמעט בכלל הפוספוריטים השונים.

<o:p></o:p>

<span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-font-family:Arial;mso-bidi-theme-font: minor-bidi" />

התיאוריה של זרחן ממקור אורגני הוצעה לראשונה על ידי חוקר רוסי,A.A.Kaizerling  ב-1845, אשר הציע שהמקור לחומר ממנו עשוי הפוספוריט של תצורת קורסק מגיע משלדי אורגניזמים, מתמוסס במים ומושקע בחול בקרקעית. וריאציות שונות פותחו על גבי התיאוריה הזו, מתוכן אחת משמעותית - רעיון המוות ההמוני, הוצע על ידי מדען אנגלי, D.Merry ב-1891, והתיאוריה הביוכימית על ידי בושינסקי ב-1954: זרחן מובל על ידי נהרות אשר מגיעים מאזורים לחים לים. שם הוא מרוכז על ידי אורגניזמים פלנקטוניים בעיקר אשר משתמשים בו על מנת לבנות את השלד שלהם. כאשר האורגניזמים מתים, הם נופלים לקרקעית, בה הזרחן משתחרר בתנאים נוחים, חלקו מתמוסס במים, ריכוז הזרחן במים גדל והמעגל הביוגני חוזר חלילה.<o:p></o:p>

כלים אישיים